אחד הכוחות הכי יפים של הטכניקה בעיני זה הכוח המפליא שלה לאחות אט אט פצעים עמוקים.

‍

טכניקת אלכסנדר רואה את האדם כמבנה אחד שלם (בעל היבטים פיזיים, מנטליים, ביוגרפיים ואחרים): a psycho-physical whole.

– כל פרט במבנה צריך להתייחס אל המבנה השלם.

– המבנה השלם צריך להתייחס אל הקרקע תחתיו, אל הקרקע סביבו, ואל שורשיו.

– המבנה צריך להתייחס אל החלל הפנימי.

– המבנה צריך להתייחס אל החלל החיצוני.

– המבנה צריך להתייחס אל הסביבה שלו.

– המבנה צריך להתייחס לאור.

מערכות היחסים האלה, שכולן נגזרות ממערכת היחסים הראשית בין הצוואר הראש והגו, צריכות לבוא אט אט לידי ביטוי, בזו אחר זו ובעת ובעונה אחת, במגע האלכסנדרוני של המורה, שהוא הביטוי המעשי, מחולל השינוי, של צורת המחשבה וההתבוננות האלכסנדרונית.

מעניין שההבחנות האלה נראות לנו כמעט מובנות מאליהן בנוגע למבנה פיזי וכל כך לא מובנות מאליהן, שלא לומר מעוררות תמיהה, בנוגע למבנה אנושי.

חלל, אור וסדר. אלו הם דברים אשר זקוק להם האדם בדיוק כפי שהוא זקוק ללחם ומקום ללון.

לה קורבוזיה

‍

זה לא באמת כל כך קשה ללמוד לכוון. זה דורש זמן, מידה של נחישות, תשומת לב ומורה טוב, אבל אם מתמידים, ההשתפרות היא פשוט בלתי נמנעת. מה שבאמת קשה, אולי הכי קשה, קושי שלא נעלם מעצמו לעולם, זה לעצור, לבלום את התגובה ההרגלית, את הנטיה שלנו לאוטומטיות, גם כשהיא לא יעילה.

העניין הוא שבלי להתחיל בעצירה קשה מאוד לכוון.

נראה לי שההבדל בין לכוון ולעצור נובע מזה שהיכולת לכוון היא יכולת טבעית – יכולת שיש לנו נטיה לשכוח אותה עם הזמן, ולוקח זמן ללמוד אותה מחדש – אבל היא טבעית. לעומת זאת, היכולת לעצור ולבלום תגובה הרגלית עומדת בניגוד לטבע שלנו. אנחנו נכשלים ונמשיך להיכשל בה שוב ושוב. זה קושי מובנה במערכת שלנו. קושי אנושי אינטרינזי.

גם לאחר שנים של תרגול, מובטח לנו שבלימה של תגובה הרגלית תמשיך להיות יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

אם אנחנו אוהבים את זה או לא, ומשתלם ללמוד לאהוב את זה או לפחות לקבל את זה, הקושי המובנה הזה הוא מנוע הצמיחה של ההתפתחות שלנו. אין התפתחות בלי קושי.

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה פשוטה אבל היא לא קלה.

העבודה של מורה לטכניקת אלכסנדר היא להעיר, להאיר, ולהנכיח - בעדינות ובזהירות - עוד ועוד מקומות ומרחבים במערכת השלמה.

הפרקטיקה שבאמצעותה העבודה הזאת נעשית מבוססת על מחשבה, תחושה והשראה: המורה עובד בראש ובראשונה עם עצמו, בכוח המחשבה והתחושה, והתלמיד לומד את הטכניקה באופן בלתי ישיר, באמצעות הנחיית והשראת הכיוונים (אגב, האם יש פרקטיקה חינוכית בעלת איכות גבוהה יותר מהשראה?)

ברגע שהמורה חוצה את גבולות העבודה המבוססת על מחשבה, תחושה והשראה אל מחוזות המניפולציה הישירה, זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות רע, זה יכול להיות לא נורא, זה יכול להיות הרבה דברים, זאת כבר לא טכניקת אלכסנדר (ככל שאני רואה אותה מן הסתם).

Just think it. That's all you can do. Anything extra you try… and the whole thing is ruined. immediately. What you're doing, What's you're changing, are the patterns in your brain and your nervous system, and that manifests in your body. So, in a sense, you're not working on the body, except very indirectly.

Marjory Barlow (Freiburg Masterclass, 1999)

אחד הכלים היפים והעדינים שהטכניקה מעמידה לרשות המורה הוא הבהרה ושרטוט, בכוח המחשבה והתחושה, של גבולותיו, ובצורה בלתי ישירה, בהשראת הכיוונים, של גבולות התלמיד.

ככל שמתקדמים בעבודה בשיעורים ובשעה שהמורה הולך ובונה, כבדרך אגב, את מרחב הדברים "נעדר התחומים, אשר בך ומחוצה לך" שבו מתממשת מלוא האיכות של הטכניקה, ושמתוכו נובעת אט אט האפשרות לתמורות העמוקות, המורה נדרש להקפיד יותר ויותר על שרטוט ברור של הגבולות האלה.

וכשהמורה מקפיד לשרטט את הגבולות האלה, התלמיד לומד אט אט את אופן השימוש בכלי המחשבתי-תחושתי הזה בעצמו.

קשה להפריז בהשלכות של השימוש בכלי הזה על המערכת במלואה.

ככל שהגבולות שלנו ברורים לנו יותר, וכנגזרת מזה גם לסביבה שלנו, גדל הפוטנציאל שלנו לחיות בשלום ובבטחון לאורך זמן עם עצמנו ועם מי שמסביבנו.

ובבת-אחת נמצאת תלוש משום מקום מסוים,

שצורתו קבועה בנפש ועומדת,

ומחובר לדבר-מה אחר, נעדר תחומים,

אשר בך ומחוצה לך.

דוד פוגל, "נוכח הים"

Through basketball, I found my superpower. My power wasn’t in being a great player, but in loving something enough to work hard at being better.

Kareem Abdul-Jabbar

שלבים בעבודה עם הכיוונים של הטכניקה:

אנחנו מפעילים את הכיוונים
אנחנו מנחים כיוונים
אנחנו מאפשרים לכיוונים לנבוע מתוך אי עשייה
אנחנו מאפשרים לכיוונים לחלוף בעדנו.

הכלים שבאמצעותם אנחנו מטפסים משלב לשלב, הסולמות, הם עידון וחידוד התחושה והמחשבה.

תפסת מרובה לא תפסת.

דפוס שקשה אבל משתלם להניח לו.

אפשר לרדוף אחרי עוד ועוד ריגושים חזקים, ואפשר גם לפגוש בפשטות ובעדינות, בלי דרמות מיותרות, את הריקות המתוקה שבפנים.

אפשר לעבוד עם הטכניקה באיכות שבונה אורך ורוחב. לאורך זמן, אפשר לעבוד איתה באיכות שבונה גם עומק. עומק הוא המרחב שבו הטכניקה מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה.

(אפשר לומר שהכיוונים העיקריים של הטכניקה הם לאורך ולרוחב, לעומק ולאורך זמן).

‍

‍

החופש היחיד הראוי לשמו הוא החופש לחתור למה שטוב לנו כדרכנו, כל עוד אין אנו מנסים לשלול מאחרים את החופש שלהם או להפריע להם במאמציהם להשיגו. כל אחד הוא השומר היאות על בריאותו שלו, בין גופנית, בין שכלית ובין רוחנית. האנושות תצא נשכרת יותר אם הבריות יניחו זה לזה לחיות כטוב בעינהם, הרבה יותר מאשר אם יאלצו כל איש ואיש לחיות כטוב בעיני השאר.

ג'ון סטיוארט מיל, "על החירות", תרגם אהרן אמיר

יום ראשון בבוקר. סמינר המורים של דן בגרמניה. עבודה עם מורה טוב מארץ שגם בה האנשים קשוחים. שני זרים נפגשים לרגע מבעד ליד וגב. מפגש הגון של כיוונים פשוטים. נוכחות לא מתערבת. קרקע ברורה רחבה תומכת מתחת לכפות הרגליים. צחוק בריא מאיזה סיפור ישן על מקדונלד. נגיעה קלה בשלד. נגיעה קלה בלב. השלמה לרגע עם הטעויות שהיו ועם אלו שעוד יבואו. מבט אל החלון. התבהרות קלה. יש בשמיים עננים כמו של הסימפסונס. הכל בסדר.

גם אחד שיודע דבר או שניים.

Jeff Bezos: “[I asked Warren,] your investment thesis is so simple… you’re the second richest guy in the world, and it’s so simple. Why doesn’t everyone just copy you?”

Warren Buffett: ”Because nobody wants to get rich slow.”

אין ולא יכולה להיות מניפולציה בנוגע לקמטים שתהיה יעילה יותר מללמוד להניח להם.

Life is a series of natural and spontaneous changes. Don’t resist them; that only creates sorrow. Let reality be reality. Let things flow naturally forward in whatever way they like.

Lao Tzu

כשצפיתי ב- Wild Wild Country בנטפליקס נזכרתי ברושם שהותירו בי 24 שעות שביליתי לפני הרבה שנים באשראם בהודו ובדברים שאמר לי פעם אחד המורים שלי: אור קטן עדיף על אור גדול.

אור גדול מפתה, ממגנט ומלהיב אבל הוא מסנוור ועלול אפילו לעוור. לעיתים קרובות כרוכה בו מידה של חוסר אחריות.

אבל בעיקר, אור גדול הוא פשוט כלי לא יעיל להתפתחות משמעותית. זה מחזיר אותי לזה שבליבה, ברוחו של היוצר שלה, טכניקת אלכסנדר היא קודם כל פרקטית.

אני שואל את עצמי למה אנשים מסויימים, שאפשר לאפיין אותם בין היתר בזה שהם אינטליגנטים ואפילו מאוד, מתקשים להתפתח בעבודה עם הטכניקה מבעד למחסומים משמעותיים שקשה להגדיר אותם במילים.

נראה לי שלפחות בחלק מהמקרים זה קשור לאיזו תקרת זכוכית בעבודה עם הטכניקה שקשה לפרוץ אותה בלי מידה של ענווה.

אני לא אומר חס וחלילה ששוויצרים לא יכולים להתקדם יפה בעבודה עם הטכניקה (אני דווקא מחבב שוויצרים, אם יש להם קבלות), אבל צריך שתהיה גם מידה של ענווה באישיות. זו מידה מיוחדת. קשה לפרוץ מחסומים בלעדיה. בייחוד את אלה הנסתרים מהעין, שהכי מעניין לפרוץ בעדם.

על ההיגד: "והאיש משה ענו מאד" (פרשת "בהעלותך"):

מה שחשוב בכל פרשת "האשה הכושית" היא העובדה, שכאן נאמר על משה-רבנו דבר גדול על-ידי נותן התורה עצמו, מה שלא נאמר על כל איש אחר במקרא כולו, ואף ניתן לומר כי זהו המקום היחיד בתורה כולה, בו נאמרים דברים מפורשים על תכונותיו ואישיותו, מה שבדרך כלל אנו למדים עליו אך ורק ממעשיו, ולשון עדות ה' על משה היא: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על-פני האדמה" (יב/ג).

התורה לא מצאה לנחוץ להגיד לנו על משה שהיה צדיק או חכם וכדומה, שהרי זאת אנו למדים מכל המסופר עליו בתורה, אולם היא מצאה לנחוץ לומר לנו שהוא - "עָנָו מאד", ומכאן משמע שיש בתכונה זו של ענווה משהו מיוחד.

ישעיהו ליבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע"

‍

(תודה למירון איזקסון)

אם להיות לרגע מעט יותר קונקרטי, "הקסם" שאמיר מנדל מתייחס אליו כאן, זו האיכות שיש לכוון אליה משלב מסויים בעבודה עם הטכניקה (כבדרך אגב ובלי לעשות מזה עניין).

ב־2013 יצא הפסנתרן והמנצח פרופ' אריה ורדי מקונצרט מרוגש במיוחד. זה היה קונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של להב שני, שנקרא להחליף את קורט מאזור שחלה, וורדי לא היה יחיד בתחושתו. מי שנכח בקונצרט הזה חש שקרה משהו מיוחד. תחת ניצוחו של שני הפילהרמונית ניגנה בהתלהבות, בתשוקה, וגם בדייקנות יוצאת דופן, מחוללת את הקסם שמנצח אחר תיאר פעם במלים "התזמורת, המנצח, הקהל והאולם הופכים לישות אחת".

"איך הפך להב שני בגיל 29 ליורש של המנהל המוזיקלי המיתולוגי זובין מהטה (ולא רק שלו)"

‍

‍

If you could say it in words there would be no reason to paint.

Edward Hopper

זה די מתסכל אותי (על אף שברור לי שזה תסכול מיותר) ש- 99% מהטכניקה אובדים לי בתרגום למילים.

איך מתארים מוזיקה למי שלא שמע, דבש למי שלא טעם?

No verbal description can do justice to a technique which involves the changing, by a long process of instruction on the part of the teacher and of active co-operation on that of the pupil, of an individual’s sensory experiences. One cannot describe the experience of seeing the colour red. Similarly one cannot describe the much more complex experience of improved physical co-ordination. A verbal description would mean something only to a person who had actually had the experience described; to the mal-coordinated person, the same words would mean something quite different. Inevitably, he would interpret them in terms of his own sensory experiences, which are those of a mal-coordinated person. Complete understanding of the system can only come with the practice of it.

Aldous Huxley (a student of F.M. Alexander), "Ends and Means"

‍

ישנם שלושה תנאים בסיסיים שמפגש ביניהם יוצר אפשרות למימוש הפוטנציאל של הטכניקה. שלושתם מובנים מאליהם ולא מובנים מאליהם כלל (לרבות המפגש ביניהם):

– מורה טוב
– תלמיד טוב
– זמן