האמת ב- ה' הידיעה עוסקת... בערך האמיתי של חינוך אמיתי, שאין לו דבר עם ציונים או תארים והוא קשור כל כולו במודעות פשוטה - מודעות לדברים שהם כל כך אמיתיים ומהותיים, כל כך חבויים למבט רגיל לסביבותנו, שאנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב: "אלו הם המים."

דיוויד פוסטר וואלאס, "אלו הם מים", תרגם אסף גברון

(תודה לעירית)

לאט לאט, העבודה עם הטכניקה עוזרת לראות דברים כפי שהם.

‍

‍

‍

כשעבדתי עם רוברט בסמינר המורים של דן בגרמניה שאלנו את עצמנו אם אפשר להגיע באמצעות הטכניקה להלך הרוח שקנדריק מתייחס אליו כשהוא כותב "I'm mad but I ain't stressin". סיכמנו שזה כיוון קשה מאוד שמשתלם לעבוד עליו.

(תודה לדן)

לתדר האלכסנדרוני יש בעיני שתי איכויות מרכזיות. האיכות הראשונה היא איכות של פשטות וסדר. אני מעריך את האיכות הזאת. אני נוכח שוב ושוב עד כמה היא אפקטיבית. כמה עוצמה יש באיכות הזאת. האיכות השניה, נעלה יותר, נדירה יותר, היא איכות של חופש. את האיכות הזאת אני אוהב.

לפשטות ולסדר אין ערך כשלעצמן. השאלה היא את מה או את מי הן משרתות. האיכות הגבוהה ביותר שלהן היא כשהן משרתות חופש.

מעל הכל, בשבילי, התדר האלכסנדרוני הוא תדר של חופש.

מה טוב היה לעצור כאן את הזמן ולעצור גם את הכתיבה הזאת כשנתיים לפני מותה, בתמונת ט"ו בשבט של שלושתנו בחורשת תל ארזה: אמי בשמלתה הכחולה, מטפחת משי אדומה קשורה לה בחן סביב מחשוף צווארה, יושבת זקופה ויפה ונשענת בגבה על גזע עץ, ראש אבי על ברכה האחת וראשי על ברכה השנייה, והיא בידה הקרירה מחליקה פעמיים־שלוש על פנינו ועל שערנו. וציפורים־ציפורים צוהלות מעלינו בלי קץ בצמרות אורנים רחוצים.

עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"

אין לטעמי תחליף לאיכות של תהליך לימוד נינוח וסבלני, לאורך זמן, אחד עם אחד. אני אוהב את סוג שיתוף הפעולה הזה. נפעם מהתוצאות שלו.

יחד עם זה, אני גם קצת מתגעגע לכיף של עבודת צוות.

נדמה לי שהכיוון הכי חשוב בהוראה של הטכניקה (ואולי בהוראה בכלל) זה פחות ללמד ויותר להיפגש.

קודם כל להיפגש.

לפעמים במהלך שיעור אלכסנדר, ברקע הדברים, ללא קול, הסוסים מתחילים לדהור. כשזה קורה טווח האפשרויות של המורה נע בין להדהיר אותם דרך לאפשר להם לדהור ועד ללרסן אותם.

לרוב, הנטייה שלי היא לרסן אותם. אולי בגלל שזו הנטייה הטבעית שלי, אולי בגלל שאני קצת נרתע מדרמות וחושב שהן לא באמת יעילות, אולי בהשפעת המורים שלי, אבל לכל הפחות לפעמים, מתאים, וכל כך מעניין ויפה, לשחרר את הסוסים לדהור קצת.

זה מזכיר לי נשכחות איך שפעם פעם באיזה מארב בלבנון חטפתי כאפה משוורץ המ"פ כשהתחלתי לדבר מתוך שינה. חלמתי שאני רואה סוסים דוהרים בעמק.

יש לכך חסרונות מסויימים, לא מבוטלים, אבל אחד האלמנטים האהובים עלי והחשובים בעיני בטכניקה זה שהיא חופשיה מדרגות ומתארים.

כעבור יומיים נשלחה אלי מלשכת מרשל־החצר חבילה קטנה ובה, תלויה על סרט ארגמן, מדליַית המסדר הפורטוגלי של האריה האדום דרגה ב', שהואיל המלך בטובו להעניק לי; מכאן ואילך אענוד אותה לצווארי בהזדמנויות רשמיות, ולא איאלץ עוד להופיע בפראק נטול כל עיטור, כפי שקרה אך לאחרונה בבית השגריר.

אני יודע כמובן, שערכו האמיתי של אדם אינו מתנוסס בצורת מדליה על דש בגדו, כי אם טמון עמוק בחזהו. אלא שבני־האדם — ואתם הלוא מכירים אותם זמן רב יותר ומיטיבים להבינם יותר ממני — מבקשים תמיד את הגלוי־לעין, את המראית, את הסמל, שהוא אות־הכבוד המוצג לראווה, ואיני מגנה אותם על כך, שכן לבי מלא הבנה סלחנית לצורכיהם, ומתוך רגש טהור של הזדהות ואהבת־הזולת אשמח להביא את חושניותם הילדותית על סיפוקה באמצעות האריה האדום דרגה ב'.

תומאס מאן, "פליקס קרול- וידוייו של מאחז־עיניים", תרגמה נילי מירסקי

הנושא של שיעור בטכניקת אלכסנדר אינו המורה ואינו הטכניקה אלא התלמיד.

בתקופות שאני מאוכזב מקצב ההתקדמות שלי בעבודה עם הטכניקה אני מזכיר לעצמי שטכניקת אלכסנדר היא טכניקה שמבינים בה דברים לאט או שלא מבינים בכלל.

במקום גבוה ברשימה הארוכה של הדברים שקשה להסביר בנוגע לטכניקה (וברשימת הדברים שאני אוהב בה) נמצא הצד ההרפתקני שלה. קשה באופן טבעי לאנשים לתפוס עד כמה הרפתקנות היא אלמנט מרכזי בטכניקה שהלב שלה הוא וריאציה חמקמקה מאין כמוה של non-doing.

מבחינת ההוראה של הטכניקה המורה צריך לזכור שבת הלוויה החשובה ביותר של הרפתקנות היא זהירות.

(מזל טוב לאור ואפרת)

קצת הצחיק אותי שהשיר שליווה את נאום הנצחון של טראמפ היה שיר שמתמצת כל כך יפה את הטכניקה בעיני.

זה משמח אותי שבסוף כל שיעור אני עדיין מרגיש שלמדתי יותר מהתלמיד (אבל החלטתי מתישהו שעדיף לא לומר תודה בקול כשנפרדים כי שמתי לב שזה מבלבל. יש דברים שעדיף להגיד בלב).

אני שם לב לזה שגם כאשר אני טיפה מתרחק ממנה, כשאני חוזר אליה הטכניקה תמיד שם בשבילי. מה שכן, העניין איתה זה שהיא אף פעם לא באה אלי. אני תמיד צריך להיות זה שבא אליה.

החירות היא נכס שיש לכבשו למען עצמנו מדי יום מחדש. דינה של החירות זהה לדינה של האהבה. כל יום הן נאבדות וכל יום אנו נדרשים לכבוש אותן שוב.

הנרי נבינסון

(תודה ליובל)

עבודה עם מראה היא אחד הכלים החשובים בטכניקה. יש היאמרו, החשוב שבהם. מראה פשוטה משפרת את איכות העבודה (אם כי לאו דווקא מקלה עליה) כי היא מבהירה דברים.

ככל שהמורה מכוון את עצמו, ככל שהוא מרוקן את עצמו, כך הוא הופך למראה כנה יותר עבור התלמיד, ההשתקפות של התלמיד בעצמו הופכת נאמנה יותר ומאפשרת לתלמיד לראות את עצמו בצורה בהירה  יותר. המהלך העדין הזה משפר ומעמיק את איכות העבודה של התלמיד עם עצמו, ליבה של הטכניקה.

ברגעים מסויימים שלה זה הדימוי הכי טוב שעולה לי לטכניקה (בעיקר בגלל איך שהיא גורמת לי לחייך).

יש איזה מפגש שנתי שאני חוזר אליו שכל פעם מעורר אצלי תחושות, איך לומר בעדינות, לא משהו. לפני כמה שנים עבדתי עם המורה שלי לטכניקה אחרי מפגש כזה. ניסינו להסתכל גם על הצדדים החיוביים של המפגש תוך כדי הנחיית כיוונים. לא מזמן, כשעבדנו ביחד שוב אחרי מפגש כזה, הסתפקנו בהתבוננות בתחושות הלא נעימות ועידנו את הכיוונים.