פורצת המחסומים

אני שואל את עצמי למה אנשים מסויימים, שאפשר לאפיין אותם בין היתר בזה שהם אינטליגנטים ואפילו מאוד, מתקשים להתפתח בעבודה עם הטכניקה מבעד למחסומים משמעותיים שקשה להגדיר אותם במילים.

נראה לי שלפחות בחלק מהמקרים זה קשור לאיזו תקרת זכוכית בעבודה עם הטכניקה שקשה לפרוץ אותה בלי מידה של ענווה.

אני לא אומר חס וחלילה ששוויצרים לא יכולים להתקדם יפה בעבודה עם הטכניקה (אני דווקא מחבב שוויצרים, אם יש להם קבלות), אבל צריך שתהיה גם מידה של ענווה באישיות. זו מידה מיוחדת. קשה לפרוץ מחסומים בלעדיה. בייחוד את אלה הנסתרים מהעין, שהכי מעניין לפרוץ בעדם.

על ההיגד: "והאיש משה ענו מאד" (פרשת "בהעלותך"):

מה שחשוב בכל פרשת "האשה הכושית" היא העובדה, שכאן נאמר על משה-רבנו דבר גדול על-ידי נותן התורה עצמו, מה שלא נאמר על כל איש אחר במקרא כולו, ואף ניתן לומר כי זהו המקום היחיד בתורה כולה, בו נאמרים דברים מפורשים על תכונותיו ואישיותו, מה שבדרך כלל אנו למדים עליו אך ורק ממעשיו, ולשון עדות ה' על משה היא: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על-פני האדמה" (יב/ג).

התורה לא מצאה לנחוץ להגיד לנו על משה שהיה צדיק או חכם וכדומה, שהרי זאת אנו למדים מכל המסופר עליו בתורה, אולם היא מצאה לנחוץ לומר לנו שהוא - "עָנָו מאד", ומכאן משמע שיש בתכונה זו של ענווה משהו מיוחד.

ישעיהו ליבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע"

‍

(תודה למירון איזקסון)