אחרי 12 שנים בהן לימדתי את הטכניקה בהרצליה חזרתי הביתה לתל אביב.

למדתי כל כך הרבה מהתלמידים שלי בשנים האלה אבל בראש ובראשונה למדתי את הכוח המפליא של עבודה סבלנית ונחושה לאורך זמן עם רעיון פשוט ויעיל של חופש.

אמא היתה מספרת איך שלחו אותן מאוניית המעפילים אחרי המלחמה ישר לקיבוץ ואיך שעוד באותו לילה היא ושתי חברות תפסו טרמפ על איזה טנדר לתל אביב וסיימו עם הנדודים. היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות.  

ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי

נתן אלתרמן

‍

בבר המצווה של בן של חברים. לוגם שאבלי צונן וטעים בחצר הנעימה וקצת מתבונן. בחבר, באביו, בבנו.

עד כמה הנטיה שלנו להתכווצות מדבקת. איך היא עוברת חרישית בכל משפחה מדור אל דור. מספרת סיפור ישן. איזו אחיזה יש לה. עד כמה היא נראית ובלתי נראית. איזה אתגר כביר זה להניח לה מעט.

אחת הטעויות של תלמידים של הטכניקה, בעיקר תלמידים מתחילים אבל לא רק, היא שהם לא נותנים לעצמם את מלוא הקרדיט שמגיע להם על ההתמודדות האמיצה עם האתגר הכביר הזה. ולא תמיד שמים מייד לב עד כמה האתגרים והקשיים בדרך ההתפתחות עם הטכניקה, אולי הכי עדינה שפותחה אי פעם, בונים גב ומחשלים.  

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמיטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.  

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר).

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.  

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שלרוב הם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

כמו שטייסי קרב יודעים, זה שאינך רואה - הוא שיפילך.

‍

It is the task of the teacher of the Alexander Technique to teach the pupil to substitute an expanding for a contracting flow of impulses, particularly along the spine. The positions of the various parts of the body and the ordinary muscular activity are of secondary importance. To put it crudely we teach people to expand instead of contract the positions in which they hold themselves. Their actual muscular movements matter less than the little impulses - what Alexander called "directions" - that go on inside. These impulses are going on at all times within the positions adopted and during muscular movement.

Patrick Macdonald, "The Alexander Technique AS I SEE IT"

‍

‍

‍

‍

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomical pathological condition; they have a disuse, misuse problem. Once General Practitioners have ruled out the patient has a significant pathology, they can do that patient a tremendous favor by sending them to an Alexander Teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non-invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy. So I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion (identified in the interview) seek out the Alexander Technique, because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome.

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר ג'ק שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שדרה: https://www.buzzsprout.com/382/15764

‍

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל לא מעט תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות.  

היות וגם אני בעוונותי בין החוטאים בכך לעיתים, אני שואל את עצמי, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות עמוקים ונובעת באופן טבעי מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהתנשאות מיותרת (וקצת ילדותית) שעדיף להניח לה.
‏
אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. התנשאות אינה מידה נאה ואין בה תועלת אבל נדמה לי שהתנשאות קלה מידי פעם, גם אם היא מיותרת, עוד לא הרגה אף אחד. לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהיא מוגזמת, שלא לומר פנאטית (אם כי פנאטיות והערצה מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שבמידה מסויימת העניין הזה הוא חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect - and sometimes even harmful to the rest of the body.  

Nikolaas Tinbergen, The Nobel Prize in Physiology or Medicine 1973 acceptance speech

‍

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control). עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, לחבר אותה לשלם, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו - תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע - שוב ושוב, כחוצב להבות, קודם כל אצלו, וממנו אל התלמיד, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.  

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, וטכניקת אלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק שאני מכיר. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים).

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע). חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה ואי אפשר לכפות אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

The smaller, the more settle, the more powerful. If you can do less the real magic happens.

Marjorie Barlow 

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשיתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר יפה (שנכון גם לאופן שבו אנחנו רואים דברים):  

A person hears only what they understand.

Johann Wolfgang von Goethe

אפשר להגיע רחוק מאוד עם אמונה שלמה (היא  מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך). אבל אפשר להגיע רחוק יותר עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק מאוד בשיטת  "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל אפשר להגיע רחוק יותר אם לומדים גם להניח.

זה מפתיע כמה רחוק אנשים מגיעים ככה.

כשהנחתי ידיים והנחיתי כיוונים עם אשר, רעי כאח לי, בבוקר שבערבו הוא נפטר, קיבלתי ממנו שיעור אחרון על להניח, על אומץ אמיתי ועל דברים שעדיין נשגבים מבינתי.

‍

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה של תנועה.

אבל בראש ובראשונה, וזאת נקודה חשובה: תנועה פנימית.

היכולת ללמד את התלמיד לעורר ובהמשך לכוון בתוכו את התנועה הפנימית הזו – ליצור במערכת מצב דברים של flow – נראית לי (ברגע זה בזמן כמובן), אולי האתגר היפה ביותר של מורה לטכניקה, ה- holy grail.

כמה נקודות:

1. תהליך הלימוד של הפעלת וכיוון התנועה הפנימית הזו אורך זמן. אי אפשר להאיץ בו, והוא דורש מידה נאה של סבלנות, התמדה ונחישות. קשיים הם חלק אינטגרלי מהתהליך שכן רק מן הקשיים מתפתחים.

2. הבסיס לתהליך הזה הוא ליטוש ועידון העירנות התחושתית. אי אפשר לעורר ולכוון משהו אם לא מבחינים בו. בטכניקת אלכסנדר אנחנו מבחינים באמצעות תחושה. זו טכניקה תחושתית.

3. אי אפשר להפעיל ולכוון flow במערכת אם הגבולות שלה אינם ברורים. גבולות ברורים של המערכת הם תנאי שבלעדיו לא יכול להיות בה flow.

4. מעניין שלפחות בינתיים הדרך היעילה ביותר שמצאתי ללמוד וללמד את התנועה הפנימית הזאת היא בעיקר באמצעות הנחת הגב, מצב של (כמעט) חוסר תנועה חיצונית. אם כי, בסופו של יום, ל flow פנימי חייב להיות ביטוי חיצוני. רק צריך לקחת בחשבון שהביטוי החיצוני הוא בהכרח איטי היות שטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של התרווחות, הפועלת ופועמת מן העומק החוצה, מעומק המרחב הפנימי אל עבר המרחב החיצוני. תהליך של התרווחות חייב להיות איטי אם מכוונים רחוק. אי אפשר להתרווח במהירות ואי אפשר להגיע רחוק במהירות.

5. נראה לי ש- flow יעיל במערכת הוא ה- holy grail של כל פרקטיקה שהאיכות שלה גבוהה.

6. אי אפשר ליצור flow בצורה ישירה. אפשר ליצור אותו רק בצורה בלתי ישירה, כבדרך אגב. הדרך שבה אנחנו יוצרים אותו בטכניקה היא באמצעות כיוונון המערכת מהעומק כלפי חוץ. כשהמערכת מכוונת מהעומק כלפי חוץ היא לאט לאט מתרווחת, כאילו מעצמה, ואז נוצר בה חלל, שבו נוצר - כאילו מעצמו - flow.

Flow is always there. You’re just in the way.

Naval Ravikant

מבין מגוון המפתחות להתפתחות של תלמיד בטכניקה החשוב ביותר הוא, סליחה על הקלישאה, ההתפתחות של המורה. אוי ואבוי לתלמידים שהמורה שלהם לא מתפתח. זו החובה הכי גדולה של מורה לתלמידים שלו.

היות שהאלגוריתמים זיהו מן הסתם את העניין רב השנים שלי בגב, אני נחשף כמעט מדי יום למיני קונצים ופטנטים שאמורים לפתור בעיות גב, לתקן את היציבה, להפוך במטה קסם כפיפות להזדקפות וכן הלאה. לפעמים זה מצחיק אותי, לפעמים זה מרגיז אותי, לפעמים זה ממש מחריד (מכשירים שמותחים גב מכווץ). בכל פעם זה מזכיר לי את ברויגל.

‍

יש איזה סיפור ישן שאני אוהב על פ.מ. אלכנסדר. הוא נשאל פעם על ידי תלמיד מה יקרה לגנב שילמד את טכניקת אלכסנדר. לפי הסיפור, נכון יותר או פחות, אלכסנדר ענה שהוא יהפוך לגנב שיודע את טכניקת אלכסנדר (אני צריך למצוא את המקור בהזדמנות).

ככל שהיומרות של פרקטיקה מרחיקות לכת יותר עדיף שהיא תהיה יומרנית פחות.

בכל אופן, ישנן, ככל שהבנתי הצנועה משגת, פרקטיקות שחותרות לטוהר של הנפש והתודעה. טכניקת אלכסנדר אינה אחת מהן. באופן אישי, מניסיון חיים מסויים, אני מעדיף לזוז מעט הצידה כשמציעים לי פרקטיקות שהכוונה שלהן היא טיהור (גם כאשר תהליכי טיהור הנפש הם עדינים כיוון שהמפתח בעיני הוא הכוונה). במקומות שפרקטיקות מטהרות את התלמידים שלהן ואנשים מתיימרים או מנסים להיות טהורים, אני מוצא שדברים לרוב אינם כפי שהם נראים.

ההעדפה האישית שלי, וזה לגמרי עניין של טעם אישי, היא לפרקטיקה שמתייחסת במידה נדיבה של סלחנות אל מלוא קשת הרגשות והמחשבות האנושיות, לרבות אלה שאינן "טהורות", שנמנעת מחלוקות בינאריות, ושבאופן כללי לא ממשטרת בני אדם ואת תהליך ההתפתחות שלהם, ולא מתייחסת אל נפש האדם, כה עדינה, על שלל חולשותיה ופגמיה, כאל יעד מבוצר שצריך לטהר באימון גדודי בצאלים.

גם פסאדות של טוהר - מגלימות לבנות ועד למורים כריזמטים צחים כשלג - מעוררות בי אי נוחות. באופן אישי, אני מעדיף את הטוהר של שלג ניו יורקי.

ככל שחולף הזמן ואני לומד את הטכניקה לעומק אני מעריך אותה יותר. אני חושב, אם להתנסח בחוסר זהירות, שהיא גאונית (ואני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במונח הזה).

אבל אני עדיין מתבונן בה במבט ביקורתי, במידה נדיבה של ספקנות. נכון, ייתכן שזה מאט את קצב ההתפתחות, וגורם לחוסר יציבות מסויים בתהליך, אבל - עם כל חסרונותיו - המבט הספקן כלפי התהליך (לרבות המורה כמובן) הוא כלי ההתפתחות הכי יעיל שאני מכיר (בכל תהליך, ועל אחת כמה בטכניקה שמפנה תשומת לב לנטיה האנושית לאוטומטיות ולמחיר של הנטיה הזו).

מורה רב ניסיון אמר לי פעם יפה: "אני אוהב מאוד את הטכניקה ואמשיך ללמוד אותה כל עוד זה הדבר שהכי יעניין אותי."

זאת הגדרה לא רעה להתמסרות לתהליך בעיני. במחשבה שניה, יכול להיות אפילו שזו האיכות הגבוהה ביותר של התמסרות.

The greater the doubt, the greater the awakening; the smaller the doubt, the smaller the awakening. No doubt, no awakening.

Garma C. C. Chang, "The Practice of Zen"

(תודה לארז)

חידוד הרגישות - לב העבודה עם הטכניקה - הוא תמיד המפתח לתנועה יעילה כי זה לא יעיל לכוון בלי רגישות ותנועה לא מכוונת פשוט אינה יעילה.

מה שכן, צריך לקחת בחשבון שהתפתחות שמבוססת על חידוד הרגישות, בהכרח, בהגדרה ובכוונה, כרוכה במידה של חוסר יציבות. זו מידה טובה ורצויה של חוסר יציבות, אין תנועה ושינוי בלעדיה, אבל חשוב לנהל אותה בזהירות, בנחת ובאחריות.

נחת זה קצב עבודה הכרחי למי שמכוון את ההתפתחות שלו אל הטווחים הארוכים והעמוקים. אני לא רואה איך ניתן להגיע לטווחים האלה בלעדיה.

There is nothing so stable as change.

Bob Dylan

‍

נראה לי שצריך להבהיר נקודה בפוסט הקודם.

טכניקת אלכסנדר היא לא כלי נגד הזדקנות. הזדקנות זה דבר טבעי. אין בזה רע. זה פשוט לא יעיל להתנגד לה (אבל אנושי כמובן).

מה שאפשר לעשות, וזה מה שהטכניקה אמורה ויכולה לעשות אם עובדים איתה באיכות המתאימה, זה להשהות, לעדן, ולרווח את התהליך הטבעי הזה. למלא אותו בחיים, במודעות, אולי אפילו - מתנצל אם אני מפריז - במשמעות.

העבודה האלכסנדרונית בהקשר הזה היא היצירה הכי טהורה שעולה לי בראש כשאני חושב על אסתטיקה.

מערכות מכווצות מתפקדות פחות טוב ממערכות מרווחות.

כתוצאה מהלחצים הפועלים עלינו, המתח שכולנו נתונים בו, השימוש הלקוי שאנו עושים בעצמנו (וגורמים נוספים, עמוקים, שלא אגע בהם כרגע) - לבני אדם יש נטיה להתכווץ ככל שהם מתבגרים. ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו גם נטיה – בטווח הארוך – לתפקד פחות טוב. אפשר לומר, שלפחות מבעד לפריזמה האלכסנדרונית, הנטיה האנושית להתכווץ ככל שמתבגרים, והקשר בין הנטיה הזו לבין ירידה בתפקוד, היא אחד המאפיינים המרכזיים שלנו. או במילים אחרות, יש אצל בני אדם קשר חזק בין התכווצות ובין הזדקנות.

נראה שאין אלמנט אחד במערכת האנושית – מנטלית ופיזית כאחד – שאינו מושפע עם הזמן, במידה זו או אחרת, מן ההתכווצות הזו. בין אם אלו חוליות עמוד השדרה, המפרקים או כלי הדם, ובין אם אלו הראיה, המחשבה, הזכרון וכן הלאה. מערכת מכווצת מאבדת אט אט מחופש וקלות התנועה הן של הגוף, הן של הרגש, והן של המחשבה.

מרתק להתבונן בעצמנו ובאחרים, ולראות עד כמה אנחנו שבויים בתהליך ההתכווצות הזה. עד כמה אנחנו עיוורים בנוגע אליו, על אף שהוא משתקף בצורה כה ברורה מול עינינו בעת שאנחנו מתבוננים במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב (שהיא בו-זמנית, לפי אלכסנדר, הסימפטום והסיבה המרכזית להתכווצות הזו).

אלכסנדר זיהה את הקשר הפשוט הזה בין לחץ ומתח, התכווצות ותפקוד, ומערכת היחסים הפסיכופיזית העמוקה בין הראש, הצוואר והגב. ראשית בעצמו ובהמשך באחרים. בהיותו אדם פרקטי, הוא יצר סדר פעולות (sequence) מחשבתי פשוט וקונקרטי שהתוצאה של ההפעלה שלו היא פעימה פשוטה ועדינה של התרווחות שמתפשטת ברחבי המערכת האנושית. פעימה שפועלת vis-à-vis תהליך ההתכווצות שתיארתי למעלה.

ככל שאלכסנדר צדק וההתכווצות היא הגורם הקריטי, או לכל הפחות גורם משמעותי מאוד לירידה בתפקוד האנושי, הפעימה שנובעת מסדר הפעולות המחשבתי שאלכסנדר יצר היא הכוח היעיל ביותר, או לכל הפחות כוח יעיל מאוד, לשיפור התפקוד האנושי. מעבר לכך, כפי שיש קשר בין התכווצות ובין הזדקנות, יש גם קשר בין התרווחות ובין חיות.

מכאן, שבסופו של יום, המטרה המרכזית של מורה לטכניקת אלכסנדר היא ללמד את התלמיד ליצור בעצמו את פעימת ההתרווחות הקלה הזו, הפעימה האלכסנדרונית. לשפר אט אט את האיכות שלה, לעדן אותה, להפוך אותה לצלולה יותר, להגיע איתה לעוד ועוד מקומות בעומק וברחבי המערכת.

הפעימה הזו היא בעת ובעונה אחת הכוח המחולל ברקע העושר האינסופי של התהליך האלכסנדרוני וגם התמצית שלו.

אף על פי שלא פגשתי עד היום אף אדם רגיש מספיק להבחין בצורה מודעת בפעימה הזו ללא חידוד הדרגתי וממושך של העירנות התחושתית, חלק מהאנשים מזהים אותה במידה מסויימת באופן בלתי מודע. עד היום אני שואל את עצמי לפעמים, די בפליאה, מה הביא אותי טיפה לזהות אותה באופן כזה בזמנו. מסתבר שלפעמים לא צריך יותר מטיפה.

You cannot change and yet remain the same, though this is what most people want.

Patrick Macdonald, "The Alexander Technique AS I SEE IT"

אני מת על המשפט הזה של מקדונלד. הוא כל כך נכון. כל התלמידים שפגשתי היו במרחב המרתק הזה שבין הרצון להשתנות לבין הרצון להישאר במקום שהם רגילים אליו. גם אני כמובן נמצא במרחב הזה. אפשר לומר שזה המגרש הביתי שלי, הבלומפילד הלא מקורה שלי.

זה מרחב שקל אולי ללגלג עליו, אבל בדיוק במרחב הצנוע הזה, הרחק מהדרמות הגדולות, ההבטחות הריקות, וטלטולי הנפש הקיצוניים והמסוכנים למיניהם, פועלת הטכניקה. זה מרחב העבודה שלנו: מרחב עבודה פרקטי של טכניקה פרקטית.

העבודה של מורה לטכניקה היא לרווח מעט את המרחב הזה ולעורר בו בעדינות ובסבלנות כיוון, תנועה וחיים. בראש ובראשונה אצלו, ובאופן בלתי ישיר, באמצעות הנחיית הכיוונים, אצל התלמיד.

הוא (פרידריך הגל) הצהיר שכל תהליך נובע מן המתיחות הנחוצה הקיימת בין כוחות שאינם מתאימים זה לזה ואשר כל אחד מהם מבקש לדחוק את רגלי השני, ובאמצעות סיכסוך הדדי זה מקדמים הם את התפתחותם. יש והמאבק הזה נסתר, ולעתים גלוי הוא, ואפשר לראותו בכל תחומי הפעילות המודעת... רעיון המאבק והמתיחות מספק את העיקרון הדינאמי הדרוש להסברת התנועה בהיסטוריה.

ישעיהו ברלין, "קארל מרקס: חייו וסביבתו", תרגם אריה חשביה

‍