13.6.2023
יש יום אחד, מלפני שנים כשהייתי מורה צעיר, שנחרט בזכרוני. דווקא בירושלים.
בבוקר עליתי לירושלים לקבל שיעור של חצי שעה משמואל. עולם ומלואו. אח"כ קצת שוטטתי-ריחפתי ברחביה והמשכתי לאכול חומוס בעיכרמאווי. משם חזרתי לתל אביב לביקור פרטי אצל מנהל מחלקה באיכילוב, באיזה עניין רפואי שהטריד אותי.
הבדיקה בלשכתו הנעימה של הפרופסור היתה מעולה. יסודית, מעמיקה, באורך רוח ובסבר פנים יפות - הוא ראה אותי (זה נדיר).
אבל כשהנחתי את הגב בערב שאלתי את עצמי מה היה במפגש אצל שמואל שהיה - לא יותר טוב או פחות טוב - פשוט ממעלה אחרת? מדוע הוא מצא מסילות כה עמוקות ללבי? ומה המקור לתחושה שהייתה לי של איזו, בהעדר מילים מתונות יותר, נוכחות של גדולה?
מצד אחד פשוט פגשתי את שמואל. פגשתי את שמואל ופגשתי את עצמי. מצד שני, שמתי לב שפגשתי וריאציה של משהו שכבר פגשתי אלף פעם עם שייקה, שהסמיך אותי. משהו שמעבר לשייקה ושמואל. המשהו הזה עורר את סקרנותי.
היו לי איתו יחסים דיאלקטיים. הוא הפליא אותי, רציתי להתקרב אליו, אבל היה לי קשה להתמיד בזה. לפעמים הייתי ממש חייב להתרחק ממנו ולפעמים פשוט לא רציתי לשמוע ממנו. אבל יותר מכל רציתי לפצח את הסודות שלו.
לא ידעתי להגדיר את זה במילים אבל הייתה שם קלות, פיזית ותודעתית, היתה איזו פשטות ובהירות ורעננות ותבונה ושקט. היה במפגש עם המשהו הזה איזה כוח. הרגשתי שהוא פועל לטובתי.
בפודקאסט מצוין (לינק למטה) האנתרופולוג ד"ר דניאל נוה (חוקר תודעה, סביבה וחינוך באוניברסיטת בר אילן ובאוניברסיטת תל אביב ומורה למדיטציה) מתאר נהדר משהו שכל כך קשה לתרגם למילים. הוא חי שנה בקרב חברת ציידים-לקטים ביערות דרום-הודו בשם ניאקה (Nayaka) והוא מתאר את האופן שבו הם חווים את המציאות.
הם חווים את המציאות ברובד המיידי שלה. הם חשים אותה ומרגישים אותה. הם בתוכה.
הוא מספר איך הוא התחבר אליה וחווה אותה איתם ודרכם.
הוא מתאר את התחושה של המגע איתה:
אני במיטבי כשאני במגע עם הרובד המיידי של המציאות. זה לא אומר להזניח מימדים אחרים אבל אני במיטבי כשאני במגע עם הרובד המיידי של המציאות.
אתה רואה שם דברים ששום מחשבה לא תוכל לספר לך. בדממה שם נחשפות לפניך רמות של אמת ששום חשיבה פילוסופית לא תתקרב אליהן.
הוא מתאר את המחירים האקזיסטנציאליים העמוקים שאנחנו משלמים על הניתוק ממנה (בנגיעה, אפשר למלא בזה ספריות). הוא מתמקד בהיבט של המשבר הסביבתי:
בשורש הסבל האנושי נמצאת התפיסה של נבדלות ונפרדות. זה גם השורש של המשבר הסביבתי. מסיבות מסוימות התחלנו לראות עולם שבור הרבה יותר. עולם שהוא הרבה יותר אוסף של דברים נבדלים ונפרדים ולא קהילה של ישויות מגוונות אבל מחוברות. מאז שאנחנו רואים עולם שבור אנחנו גם שוברים את העולם. אני לא רואה איך אנחנו יוצאים מהמשבר הסביבתי אם אנחנו ממשיכים להיות כל כך מנותקים מהרובד המיידי של המציאות.
(הבעיה היא ש) אדם ששכח משהו הוא מחפש אחריו. אדם ששכח שהוא שכח משהו גם לא מחפש אחריו.
עם הזמן הבנתי שאת המשהו הזה, את הרובד הזה של המציאות ששכחתי ששכחתי, המורים שלי הזכירו לי. הזכירו לי והזכירו לי.
לאט לאט הבנתי שהם מלמדים אותי איך שבים ומתחברים אליו.
את הביט של ההתחברות. כל אחד עם הוריאציה הקלה והפשוטה ומלאת החיים שלו.
הרובד המיידי של המציאות הוא המקום הכי קרוב אלינו והכי רחוק מאיתנו. זה עניין של כיוון: או שמתרחקים ומתנתקים ממנו או שמתקרבים ומתחברים אליו. הנטיה של בני אדם היא להתרחק ולהתנתק. לשכוח ממנו. זה קורה דרך התכווצות. של עמוד השדרה והמודעות.
באלכסנדר משנים לאט לאט את הכיוון ומתחברים אליו מחדש - דרך התרווחות:
אנחנו מניחים ומכוונים בעדינות את מערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב (הלוז) להתרווחות - מכוונים את עמוד השדרה והתודעה להתרווחות. התודעה ממלאה את הגוף ואנחנו שבים ונהיים אחד שלם. כפי שהיינו וכפי שנועדנו להיות.
בעומק ההתרווחות של השלם נובעת ונבנית ריקות. דרך ההשתקפות של הריקות מתחברים למציאות. מתמזגים לחיקה בעדינות. בפעימה קלה של התרווחות. זה מאוד מאוד פשוט.
היה לי קשה לתפוס את זה. כי אי אפשר לתפוס את זה. רק לאט לאט לפגוש את זה בהשתאות.
זה משהו.
להאזנה לפודקאסט באתר של מיה הוד רן
(תודה לאלון וליודית, ותודה לבנימין יום-טוב)