יש זמן

ציוני דרך ומחשבות פשוטות, חולפות, לא מדוייקות, על טכניקת אלכסנדר (מכוון בעיקר לתלמידים בקורס להכשרת מורים לטכניקת אלכסנדר.)

for the rest of us

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות. לא טובה יותר, במעלה גבוהה יותר.

היות וגם אני בין הראשונים לחטוא בכך, אני שואל את עצמי לעיתים קרובות, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות מוצקים ונובעת באופן טבעי וכמעט בלתי נמנע מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהיבריס מיותר ואף מזיק – במידה שהוא מוגזם – שעדיף להניח לו.

אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. היבריס קל עוד לא הרג אף אחד, לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהוא מוגזם, שלא לומר פנאטי (אם כי פנאטיות, ובטח הערצה, מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני,) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שהעניין הזה הוא במידה זו אחרת חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect – and sometimes even harmful to the rest of the body  

ניקולאס טינברגן, תלמיד של הטכניקה, נאום קבלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, 1973


 


לב העבודה

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control.) עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו – תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע – שוב ושוב, כחוצב להבות, אצלו ואצל התלמיד, בנפרד ובעת ובעונה אחת, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.

 

כמה זמן

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, ואלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים.)

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע.) חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

 

a little bit slower than the others

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר טוב:

A person hears only what they understand

Johann Wolfgang von Goethe

 

אפשר להגיע רחוק מאוד

אפשר להגיע רחוק עם אמונה שלמה (היא מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך.) אבל אפשר להגיע רחוק מאוד רק עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק בשיטת "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל כדי להגיע רחוק מאוד, כדי לקפוץ מדרגה, צריך להניח.

אי אפשר להגיע רחוק מאוד בלי ספקות ובלי ללמוד להניח.

(השאלה היא אם רוצים בכלל להגיע רחוק מאוד. יש סוגים שונים של אנשים ולמעטים זה מתאים.)

true grit

כשהנחתי ידיים והנחיתי כיוונים עם אשר, רעי כאח לי, בבוקר שבערבו הוא נפטר, קיבלתי ממנו שיעור אחרון על להניח, על אומץ אמיתי ועל דברים שעדיין נשגבים מבינתי.

 

flow

טכניקת אלכסנדר היא טכניקה של תנועה.

אבל בראש ובראשונה, וזאת נקודה חשובה: תנועה פנימית.

היכולת ללמד את התלמיד לעורר ובהמשך לכוון בתוכו את התנועה הפנימית הזו – ליצור במערכת מצב דברים של flow – נראית לי (ברגע זה בזמן כמובן), אולי האתגר היפה ביותר של מורה לטכניקה, ה- holy grail.

כמה נקודות:

1. תהליך הלימוד של הפעלת וכיוון התנועה הפנימית הזו אורך זמן רב, אי אפשר להאיץ בו, והוא דורש מידה נאה של סבלנות, התמדה ונחישות. קשיים הם חלק אינטגרלי מהתהליך שכן מן הקשיים מתפתחים.

2. הבסיס לתהליך הזה הוא ליטוש ועידון העירנות התחושתית. אי אפשר לעורר ולכוון משהו אם לא מבחינים בו. בטכניקת אלכסנדר אנחנו מבחינים באמצעות תחושה. זו טכניקה תחושתית.

3. אי אפשר להפעיל ולכוון flow במערכת אם הגבולות שלה אינם ברורים. גבולות ברורים של המערכת הם תנאי שבלעדיו לא יכול להיות בה flow.

4. מעניין שלפחות בינתיים הדרך היעילה ביותר שמצאתי ללמוד וללמד את התנועה הפנימית הזאת היא באמצעות הנחת הגב, מצב של (כמעט) חוסר תנועה חיצונית. אם כי, בסופו של יום, ל flow פנימי חייב להיות ביטוי חיצוני. רק צריך לקחת בחשבון שהביטוי החיצוני הוא בהכרח איטי היות שטכניקת אלכסנדר היא טכניקה של התרווחות, הפועלת מן העומק החוצה, מעומק המרחב הפנימי לעבר המרחב החיצוני. תהליך של התרווחות חייב להיות איטי אם מכוונים רחוק. אי אפשר להתרווח במהירות ואי אפשר להגיע רחוק במהירות.

5. נראה לי ש- flow יעיל במערכת הוא ה- holy grail של כל פרקטיקה שהאיכות שלה גבוהה.

6. אי אפשר ליצור flow בצורה ישירה. אפשר ליצור אותו רק בצורה בלתי ישירה, כבדרך אגב. הדרך שבה אנחנו יוצרים אותו בטכניקה היא באמצעות כיוונון המערכת מהעומק כלפי חוץ. כשהמערכת מכוונת מהעומק כלפי חוץ היא לאט לאט מתרווחת, כאילו מעצמה, ואז נוצר בה חלל, שבו נוצר, כאילו מעצמו, flow.

 

הערת אזהרה

מבין מגוון המפתחות להתפתחות של תלמיד בטכניקה החשוב ביותר הוא, סליחה על הקלישאה, ההתפתחות של המורה. אוי ואבוי לתלמידים שהמורה שלהם לא מתפתח. זו החובה הכי גדולה של מורה לתלמידים שלו.