יש זמן

ציוני דרך ומחשבות פשוטות, חולפות, לא מדוייקות, על טכניקת אלכסנדר (מכוון בעיקר לתלמידים בקורס להכשרת מורים לטכניקת אלכסנדר.)

שינוי עדין

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר.)

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שהם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

 


a tremendous favour

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון הזה של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שידרה (תורגם משמיעה. צריך לדייק בהמשך):

https://www.buzzsprout.com/382/15764

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomically pathological condition. They have a disuse/misuse problem. Once they (physicians) ruled out that the patient has a significant pathology they can do that patient a tremendous favour by sending them to an Alexander teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy so I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion that I reviewed seek out the Alexander Technique because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome 

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

 

for the rest of us

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות. לא טובה יותר, במעלה גבוהה יותר.

היות וגם אני בין הראשונים לחטוא בכך, אני שואל את עצמי לעיתים קרובות, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות מוצקים ונובעת באופן טבעי וכמעט בלתי נמנע מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהיבריס מיותר ואף מזיק – במידה שהוא מוגזם – שעדיף להניח לו.

אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. היבריס קל עוד לא הרג אף אחד, לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהוא מוגזם, שלא לומר פנאטי (אם כי פנאטיות, ובטח הערצה, מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני,) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שהעניין הזה הוא במידה זו אחרת חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect – and sometimes even harmful to the rest of the body  

ניקולאס טינברגן, תלמיד של הטכניקה, נאום קבלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, 1973


 


לב העבודה

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control.) עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו – תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע – שוב ושוב, כחוצב להבות, אצלו ואצל התלמיד, בנפרד ובעת ובעונה אחת, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.

 

כמה זמן

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, ואלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים.)

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע.) חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.

 

a little bit slower than the others

כבר כתבתי פעם על זה שכשאני מבין משהו חדש בטכניקה אני מופתע לא פעם להיזכר אחר כך שבעצם כבר למדתי אותו מזמן מהמורים שלי. שנים התקשתי למצוא לחידה הזאת הסבר. זה הסבר טוב:

A person hears only what they understand

Johann Wolfgang von Goethe

 

אפשר להגיע רחוק מאוד

אפשר להגיע רחוק עם אמונה שלמה (היא מקלה על הדרך, ואני מעריך כלים שמקלים על הדרך.) אבל אפשר להגיע רחוק מאוד רק עם אמונה קצת פחות שלמה. עם ספקות.

אפשר להגיע רחוק בשיטת "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר." אבל כדי להגיע רחוק מאוד, כדי לקפוץ מדרגה, צריך להניח.

אי אפשר להגיע רחוק מאוד בלי ספקות ובלי ללמוד להניח.

(השאלה היא אם רוצים בכלל להגיע רחוק מאוד. יש סוגים שונים של אנשים ולמעטים זה מתאים.)

true grit

כשהנחתי ידיים והנחיתי כיוונים עם אשר, רעי כאח לי, בבוקר שבערבו הוא נפטר, קיבלתי ממנו שיעור אחרון על להניח, על אומץ אמיתי ועל דברים שעדיין נשגבים מבינתי.