יש זמן

ציוני דרך ומחשבות פשוטות, חולפות, לא מדוייקות, על טכניקת אלכסנדר (מכוון בעיקר לתלמידים בקורס להכשרת מורים לטכניקת אלכסנדר).

מחשבות האני מצטמקות אף הן

27/09/2020

את לא רות בונדי? "כן, הייתי פעם"

היה פעם אני, לא מנופח, חלילה, אלא רק גאה על מה שרק אני בן תשעים יכול להיות גאה בו: על שהוא עדיין נוהג, הולך לשחות כל בוקר בחמש וחצי, אין לו שיניים תותבות, והוא עדיין עובד, עצמאי, גר לבד, מעולם לא לקח כדור שינה, שערו הלבן לא הידלדל.

ויום אחד כאילו דקרו בו סיכה, האני התרוקן, הצטמק, לא נותר בו מאומה. סתם מטופל בשיקום גריאטרי. אוכל דייסת סולת בוקר, צהריים וערב כמו תינוק, רוחצים אותו למרבה הבושה בחורים צעירים, מדברים איתו בלשון פיפי וקקי וטוסיק, כמו עם פעוט. האחות זורה, כוהנת השלפוחית, מצווה בשעה חמש אחר הצהריים: "עשה פיפי, עכשיו! או ש…" ואיום הקתטר בידה. השלפוחית, ששירתה את האני בנאמנות לאורך שנים, ממש נעלבת: היא לא פועלת לפי פקודה, זו לא השעה שלה. רק נעלם האיום — היא מתרוקנת בחדווה.

מחשבות האני מצטמקות אף הן, נעות בין קימה, רחצה, אוכל, ישיבה בכיסא גלגלים. הוא אף מתחנף לאחיות ולמטפלים, רק לא לעורר כעס, לקבל הכל בהכנעה, אף על פי שמעירים אותו בשתיים בלילה מתוך שינה עמוקה לקראת קימה בתשע בבוקר. יש משטר. אסור לשכב במיטה בין תשע עד הצהריים, אסור לקום משולחן האוכל לפני קבלת התרופות. אין מי שידחוף את כיסא הגלגלים לאורך הפרוזדורים, אלא אם יש נפש קרובה צמודה. קדימה, לחזק את שרירי הזרועות ולחכות בסבלנות, עד שמישהו יתפנה להשכבה.

תזמורת חיילים באה לנגן לקשישים, תלמידי ישיבה מחלקים להם פרחים לכבוד שבת ורוקדים כדי לשמח את לבם. תלמידות בית ספר לאחיות סוציאליות ממטירות מאות שאלות, מבקשות לדעת: האם אתה מאושר? והאני מתקומם: איזו מין שאלה זאת? רק אמריקאים מאמינים באושר כמצב קבע. בגיל תשעים העייפות מובנת. אתה זוכר את מספר הזהות שלך? כל הכבוד. האני בלתי נראה, מדברים על מצבו עם המלווה מעל ראשו. מה הוא כבר יכול לדעת על עצמו? האני יודע את מקומו…

לפעמים שואלים את הקשישה בכיסא הגלגלים: את לא רות בונדי? והיא עונה: "כן, הייתי פעם". רק בלי רחמנות עצמית, רק לא להרים ידיים, הטיפה לעצמה לאורך שנים. לך, דבר עם אני מצ'וקמק, בגודל צימוק. אך רק תשרה אותו במעט יין אדום, יקבל צורה, אולי יחזור אליו שמץ של ביטחון עצמי, שברירי, רגעי, חולף. "את צריכה עזרה, סבתא?" "כן", ואני שונאת את זה. להיות עוד אי פעם עצמאית, לחיות בפרטיות הדירה שלי. לכתוב, אפילו שטויות על אני מצומק.

חזרתי הביתה. נושמת בקושי.

רות בונדי

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4677206

in plain sight

25/09/2020

יש איזה עניין מרתק עם הנטיה שלנו להתכווץ והקשר בינה למערכת היחסים בין הצוואר הראש והגב. היא לנגד עינינו, ברורה כשמש (בהיבט הפיזי שלה), אבל קשה מאוד לראות אותה כל עוד לא משנים את הכיוון הפנימי מהתכווצות להתרווחות.

enduring change

21/09/2020

Real change, enduring change, happens one step at a time

Ruth Bader Ginsburg

מהנעשה בעירנו

01/09/2020

אחרי 12 שנים בהן לימדתי את הטכניקה בהרצליה חזרתי הביתה לתל אביב.

למדתי כל כך הרבה בשנים האלה אבל בראש ובראשונה למדתי את הכוח המפליא של עבודה סבלנית ונחושה לאורך זמן עם רעיון פשוט ויעיל של חופש.

אמא היתה מספרת איך שלחו אותן מאוניית המעפילים אחרי המלחמה ישר לקיבוץ ואיך שעוד באותו לילה היא ושתי חברות תפסו טרמפ על איזה טנדר לתל אביב, לרחוב גאולה, וסיימו עם הנדודים. היא לא אהבה שאומרים לה מה לעשות.  

ויהי היום ואני מהלך לתומי/ ואוהב את העיר תל-אביב, זה מומי

נתן אלתרמן

שרשרת ההדבקה

15/08/2020

בבר המצווה של בן של חברים. לוגם שאבלי צונן וטעים בחצר הנעימה וקצת מתבונן. בחבר, באביו, בבנו.

עד כמה הנטיה להתכווצות מדבקת. איך היא עוברת חרישית במשפחה מדור אל דור. מספרת סיפור ישן. איזו אחיזה יש לה. עד כמה היא נראית ובלתי נראית. איזה אתגר כביר זה לקטוע את השרשרת הזו, להניח לה מעט.

אחת הטעויות של תלמידים של הטכניקה, בעיקר תלמידים צעירים אבל לא רק, היא שהם לא נותנים לעצמם את מלוא הקרדיט שמגיע להם על ההתמודדות האמיצה עם האתגר הכביר הזה. ולא תמיד שמים לב עד כמה האתגרים והקשיים בדרך ההתפתחות עם הטכניקה, אולי הכי עדינה שפותחה אי פעם, בונים גב ומחשלים.

זה שאינך רואה

31/07/2020

ככל שאני מכיר ומבין, אני מעז לומר שהשינוי העמוק, הרחב והמטיב ביותר שאדם יכול לחולל בעצמו הוא השינוי העדין לאורך זמן של הכיוון הפנימי שלו מהתכווצות להתרווחות.

עוד לא פגשתי תהליך שינוי אנושי עדין ומשמעותי יותר (וככל שהוא עדין יותר הוא משמעותי יותר.)

לימוד האופן שבו אדם יכול לחולל את השינוי הזה בעצמו הוא האתגר המרתק והמפליא ביותר שפגשתי בחיי.

אגב זה כל כך מעניין לראות עד כמה הרעיון הפשוט הזה לא פשוט לתפיסה. כמה ענווה צריך בשביל זה. זה כנראה הסיפור של רעיונות פשוטים. אולי זה גם בגלל שהטכניקה מציעה לבני אדם פתרון יקר מפז לבעיה שהם בכלל לא מודעים אליה ולא עולה בדעתם שהיא נוגעת להם ועד כמה היא נוגעת להם.

כמו שטייסי קרב יודעים, זה שאינך רואה – הוא שיפילך.

 


a tremendous favour

29/07/2020

כאשר שוקלים ניתוח גב כדאי להאזין לריאיון הזה של רוברט ריקובר, מורה לטכניקת אלכסנדר, עם ד"ר שטרן, נוירוכירורג אמריקאי המתמחה בניתוחי עמוד שידרה:

https://www.buzzsprout.com/382/15764

My experience and probably the same experience as almost all spine surgeons who have taken care of patients with low back pain is that the overwhelming majority of patients don't have an anatomical pathological condition; they have a disuse, misuse problem. Once General Practitioners have ruled out the patient has a significant pathology, they can do that patient a tremendous favor by sending them to an Alexander Teacher. This is a modality that has tremendous efficiency, is non-invasive, now has evidence based medicine supporting it and has high efficacy. So I'm hoping that more and more individuals who fulfill the criterion (identified in the interview) seek out the Alexander Technique, because I believe that they will truly benefit and be satisfied with the outcome

Dr. Jack Stern, New York spine surgeon specializing in spine neurosurgery, Yale University School of Medicine, senior partner at Brain and Spine Surgeons of New York

 

for the rest of us

27/06/2020

יש איזה עניין מסקרן, לפרקים משעשע, בעיני אחרים לא פעם מתמיה ואפילו מרגיז, שהולך ונוצר עם הזמן אצל תלמידים ותיקים של הטכניקה: יש לנו נטיה להיות די בטוחים, שלא לומר משוכנעים, שהאיכות של הטכניקה היא במעלה גבוהה יותר מדיסציפלינות אחרות. לא טובה יותר, במעלה גבוהה יותר.

היות וגם אני בין הראשונים לחטוא בכך, אני שואל את עצמי לעיתים קרובות, בחשדנות המתבקשת, האם מדובר במעין גאוות יחידה בריאה ולגיטימית שנשענת על יסודות מוצקים ונובעת באופן טבעי וכמעט בלתי נמנע מאיכות שהיא אכן יוצאת דופן, מפשטות מבריקה ושובת לב, ואולי דווקא מאופן הלימוד המהפכני של הטכניקה, או בהיבריס מיותר ואף מזיק – במידה שהוא מוגזם – שעדיף להניח לו.

אני מניח שגם כאן המפתח לתשובה לשאלה הזאת הוא עניין המידה המתאימה. כשאני מתבונן סביבי אני מתרשם שזה די דומה לאופן שבו תלמידים ותיקים של שחמט, פיזיקה או יוגה למשל רואים את הפרקטיקה שלהם. היבריס קל עוד לא הרג אף אחד, לא תלמידי אלכסנדר שמכוונים לחופש במערכת היחסים בין הצוואר, הראש והגב, לא שחקני שחמט, ולא מעריצים שנשבעים במוצרים של אפל ובגאונות של סטיב ג'ובס. כשהוא מוגזם, שלא לומר פנאטי (אם כי פנאטיות, ובטח הערצה, מנוגדות בתכלית לרוח הטכניקה בעיני,) זאת כבר עלולה להיות הסתבכות רצינית. גרוע מכך, גרוע מכל, אתה עלול להפוך לנודניק, קודם כל כמובן בעיני הילדים שלך.

בכל אופן, לטוב, לרע, או ללא נורא, נראה שהעניין הזה הוא במידה זו אחרת חלק מה- DNA של הטכניקה.

In this short sketch, I can do no more than characterise, and recommend, the Alexander treatment as an extremely sophisticated form of rehabilition, or rather of re-deployment, of the entire muscular equipment, and through that of many other organs. Compared with this, many types of physiotherapy which are now in general use look surprisingly crude and restricted in their effect – and sometimes even harmful to the rest of the body  

ניקולאס טינברגן, תלמיד של הטכניקה, נאום קבלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, 1973


 


לב העבודה

24/06/2020

לב העבודה של מורה לטכניקה בשיעור הוא מערכת היחסים הראשית בין הצוואר, הראש והגב (ה- primary control.) עליו לפגוש אותה, להנכיח אותה, לרווח אותה, בכלים הפשוטים העומדים לרשותו – תחושה, מחשבה, קול, התבוננות, נוכחות, הקשבה ומגע – שוב ושוב, כחוצב להבות, אצלו ואצל התלמיד, בנפרד ובעת ובעונה אחת, באמצעות הנחיית הכיוונים, הפעימה האלכסנדרונית.

כל השאר, עולם ומלואו, נובע מהמפגש הזה.

כמה זמן

18/06/2020

תלמידים חדשים או כאלה ששוקלים אם ללמוד את הטכניקה שואלים כמה זמן לוקח ללמוד אלכסנדר. אני עונה שזה כמו ללמוד לנגן, או שחמט, או יוגה. כמה שרוצים.

העניין כמובן זה שכמה שלומדים יותר נהיים יותר טובים, ואלכסנדר זה משהו שכיף ומשתלם להשתפר בו ולהיות בו טוב. מהרבה בחינות.

אני לא אומר את זה בקול (לא צריך להגזים) אבל חושב גם שהטכניקה היא כלי שמשפר את האיכות של החיים באופן הכי עדין ועמוק. גם במרחבים היפים של הלמעלה וגם במרחבים הקשים של הלמטה (אלכסנדר זו טכניקה של מודעות, או ליתר דיוק, התרווחות של התודעה. אי אפשר להגיע רחוק בתהליך של מודעות בלי לתת מרחב גם ללמטה. ממש לא מוכרחים להיות שמח, וכשמרחבים נפתחים הם מתמלאים בחיים.)

אני גם אומר שברור שהטכניקה לא מתאימה לכל אחד ושאני והגירסה האיטית שלי לטכניקה לא מתאימים לכל תלמיד וזה בסדר גמור (למרות שבעיני הגירסה האיטית היא גם הכי מהירה, אבל זאת לא הנקודה כרגע.) חשוב להגיד את זה כי הטכניקה פשוט לא עובדת כשאין התאמה. זה אולי קצת מתסכל לפעמים אבל פשוט אי אפשר לאלץ אותה (או לפחות אני לא יודע) וזה אחד הדברים הכי יפים בה. ככה אני אוהב אותה.